יום כיפור – יום למצוא את עצמך

נדירים הרגעים בשנה בהם עומד האדם לבדו, במלוא הדרו, מול העולם, מול עצמו ומול בוראו

אין יהודי שאינו מצטמרר לשמע צמד המילים "יום כיפור", או צמד המילים "כל נדרי" וכמובן "תפילת נעילה".

יום כיפור הוא יום אחד בשנה. יחיד ומיוחד, אין דומה לו ואין שני לו. יום הכיפורים.

ביום זה היהודי עושה שני דברים: מתנתק, ומתחבר.

מתנתק מהכל.

מהפעולות היומיומיות. כן זה יום שמוגדר בתנ"ך כ"שבת שבתון", השתה טוטאלית של כל פעילות עסקית, משקית וכדומה. ללא כל עיסוק כלל במלאכה וביצירה ומתנתקים לחלוטין מכל עשייה.

היהודי מתנתק ביום כיפור גם מהגוף. מכל מה שהוא צריך. מהאוכל, השתיה, מרחיצה, סיכה, נעילת נעליים – המעידה על "יציאה לדרך" ועסקים" וקיום יחסים.

ההתנתקות הזו אינה בריאה. באופן כללי, היהדות אינה מטיפה להתנזרות. יש רק יום אחד בשנה שראוי לכך: יום הכיפורים. מעבר להתנתקות, היהודי עושה דבר נוסף: מתחבר.

מתחבר לעצמו, לבוראו, לעצמי שבו, לדבר המוחלט והבלתי תלוי. זה שלא תלוי בצורכי הגוף, שאינו תלוי בעיסוק היומיומי, שלא קשור למירוץ החיים.

ביום כיפור היהודי מתחבר אל המהות והמשמעות של עצמו. תחבר פנימה ומקשיב.

באמצעות התפילות, מתחבר היהודי אל מטרות העל של חייו. ברגעים מזוככים אלו הוא מסוגל להתוודות מעומק הלב על הדברים הפחות טובים שהוא עשה. וידוי מלשון עזיבה, חרטה, "יידוי" והשלכה.

ביום כיפור, יום ההתנתקות והחיבור, בחן היהודי את חייו אל מול ערכיו, את המעשים מול המטרות. זה לא עד יום בלוח השנה. יום כיפור זה יום של בהירות פנימית, המוביל לבירור פנימי: איזה אדם אני רוצה להיות. אם אני אכן מגשים את מטרותיי כיהודי וכאדם? האם אכן יישמתי בשנה החולפת שניתנה לי מהבורא, ובאנרגיות שניתנו לי מאז יום כיפור הקודם, את ייעודי?

ביום כיפור, יום של היטהרות ונקיון כפיים, זה העת גם כן העת בה ישאל היהודי את עצמו כיצד אני מתכנן להתקדם אל עבר השנה הבא, אלו מטרות על אציב לעצמי? והאם אני כולל במטרותיי אלו רק את עצמי כאדם, או את הקולקטיב בתוכו אני חי?

יום כיפור הוא יום של רטט פנימי. הוא פותח בתפילת "כל נדרי", מסיים בתפילת "נעילה". תפילה דרמטית טרם נעילת שערי היום הייחודי הזה, אשר משליך באנרגיות ובתדר הייחודי שלו על כל השנה הבאה אחריו.